עראידה נ' לביטוח בע"מ

החלטה

לפני בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

מדובר בתביעה כספית של מבוטח בפוליסת ביטוח מקיף לרכב, נגד מבטחת הרכב.

בכתב התביעה טוען התובע, כי ביום 8.9.2007 נגנב רכבו, עת חנה ליד מקום עבודתו. התובע הגיש תלונה על כך במשטרת ישראל וכן דיווח על הגניבה לנתבעת. ביום 18.9.2007 זומן התובע למשטרה ונחקר תחת אזהרה בחשד למסירת ידיעה כוזבת, קשירת קשר להונות, קשירת קשר לפשע וניסיון לקבלת דבר במרמה. ביום 18.11.2007 דחתה הנתבעת את בקשת התובע מן הטעם שמתנהלת נגדו חקירת משטרה בחשד למעורבות בהעלמת הרכב. מאוחר יותר נמצא הרכב וביום 20.1.2008 קבע שמאי מטעם הנתבעת כי נגרם לרכב נזק באופן שיש להכריז עליו כאובדן כללי. התובע פנה לנתבעת בדרישה לפצותו על הנזקים שנגרמו לו, אך הנתבעת עמדה על עמדתה. ביום 4.1.2010 הודיעה משטרת ישראל כי התיק נגד התובע נסגר לאחר שלא נמצאה אשמה פלילית במעשיו. התובע שוב פנה לנתבעת בדרישה שתשלם לו על פי פוליסת הביטוח אך פנייתו לא זכתה למענה.

התובע תובע מן הנתבעת את הנזקים שנגרמו לו בגין גניבת הרכב (ערך הרכב שהוכרז כאובדן כללי), את עלות שכ"ט השמאי והגרר, עלות שכירת רכב חלופי ו"אובדן רכב אשר שימש את התובע לפרנסתו". בנוסף לכך טוען התובע כי ככל הידוע לו הנתבעת היא שהגישה את התלונה נגדו במשטרה ובכך גרמה לו לנזקים עקיפים: התובע פוטר מעבודתו ונאלץ לשהות תקופה ארוכה ללא עבודה, הוא נשאר על תקן חשוד במשך 3 שנים עד לסגירת התיק נגדו במשטרה, לא הצליח למצוא עבודה ונגרמו לו עגמת נפש והוצאות נוספות.

הנתבעת טוענת בבקשתה כי פוליסת הביטוח עליה נסמכת התביעה קובעת כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח לפי פוליסה זו היא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח". בכך, מאמצת הפוליסה את הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן "חוק חוזה הביטוח") אשר קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח.

לטענת הנתבעת, מקרה הביטוח - גניבת הרכב - אירע ביום 8.9.2007, כאשר התביעה הוגשה רק ביום 24.10.2010, כלומר לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות.

התובע טוען בתגובתו לבקשה כי רכבו נמצא רק ביום 13.1.2008, השמאי מטעם הנתבעת בדק את הרכב ביום 18.1.2008 ותיק החקירה נגד התובע נסגר רק ביום 4.1.2010. כתב התביעה הינו על הנזקים שנתגלו על ידי השמאי ברכב רק ביום 18.1.2008, ועילת התביעה איננה מעשה הגניבה עצמו אלא הנזק שנתגלה ברכב ביום בו הוא נמצא או ביום בו נבדק על ידי השמאי. ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה לא חלפו 3 שנים ועל כן, התביעה לא התיישנה.

עוד טוען התובע כי נודע לו לראשונה על היקף הנזק רק במועד בדיקתו על ידי השמאי וכי אם היה מתגלה שלרכב לא נגרם נזק עת נמצא על ידי המשטרה, לא היתה צומחת לו עילת תביעה נגד הנתבעת ולא היה מוגש כתב התביעה.

הנתבעת טוענת, בתגובתה לתגובת התובע, כי דין טענת ההתיישנות להתקבל ולו מן הטעם שהתובע לא הגיש כתב תשובה לאחר שהנתבעת טענה להתיישנות בכתב ההגנה. ללא כתב תשובה, כל טענה שטוען התובע בתגובתו מהווה הרחבת חזית אסורה. זאת, בעיקר נוכח העובדה שבכתב התביעה אין כל טענה בדבר מציאת הרכב ומועד מציאתו.

הנתבעת טוענת כי גם לגופו של עניין, דין טענת ההתיישנות להתקבל. התובע מבלבל בין עילת התביעה, שהיא גניבת הרכב, לבין מועד התגבשות הנזק. עצם מציאת הרכב הניזוק לא מקנה זכות תביעה עצמאית, שהרי קיומו של נזק לא מקים עילת תביעה. על מנת שתקום עילת תביעה חובה להוכיח שהנזקים נגרמו במהלך מקרה ביטוח מכוסה. מקרה הביטוח הנזכר בכתב התביעה הוא גניבת הרכב ביום 8.9.2007 והתובע לא טען לשום מקרה ביטוח אחר מלבד הגניבה. מועד ההתגבשות של הנזק, כמו גם מועד בדיקת הרכב על ידי השמאי, אינו מעלה ואינו מוריד לעניין טענת ההתיישנות. קבלת טענת המשיב, כאילו ההתיישנות מתחילה מיום מציאת הרכב, תוביל לחוסר וודאות בנוגע למועד ההתיישנות ותפגע בתכלית העומדת ביסוד קביעת תקופת התיישנות קצרה יחסית בתביעות נגד חברות ביטוח.

דיון והכרעה

תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח, היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. כך קובע סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, וכך גם נקבע בסעיף 15 בפרק 7 לפוליסת הביטוח עליה נסמך התובע בתביעתו.

מדובר בתקופת התיישנות ייחודית, שהינה קצרה מתקופת ההתיישנות הקבועה ככלל בתביעות שאינן תביעות במקרקעין, לגביהן תקופת ההתיישנות עומדת על שבע שנים.

על הטעם שעמד ביסוד קביעת תקופת התיישנות קצרה זו בתביעה לתגמולי ביטוח, עמד בית המשפט העליון במספר הזדמנויות. בע"א 1806/05 הראל חב' לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (פס"ד מיום 21.5.2008, פורסם במאגרים המשפטיים), נפסק כך:

"בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק הביטוח, תשל"ו-1976 הצעות חוק תשל"ו) צוין (סעיף 31), כי "תקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים אינה מתאימה לתביעות מבוטח או מוטב נגד מבטח. הסעיף בא להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב אחרי קרות מקרה הביטוח, אך הוא מגן גם על מבוטח שיאחר בתביעתו פחות משלוש שנים". הטעם לכך נסקר בע"א 3812/91 ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח, פ"ד מ"ח (3) 441, 450-448 (השופט-כתארו אז- אור). נאמר שם, בין היתר, כי הוראת סעיף 31 לחוק היא נורמה מיוחדת, שתכליתה לקצר את תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח - שכן במקרים מסוג זה תקופת התישנות בת 7 שנים אינה מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם, מחמת הזמן הרב שחלף, ואף מאלצת את חברות הביטוח לשמור למשך עת רבה את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים".

בענייננו, מקרה הביטוח הוא אירוע גניבת רכבו של התובע. כך עולה באופן מפורש מכתב התביעה שהגיש התובע. כל התייחסותו של התובע, הן בכתב התביעה והן בדרישות שהפנה לנתבעת עובר להגשת התביעה, ממוקדת באירוע הגניבה ככזה המקים חבות לקבלת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה. התובע איננו טוען, לא בכתב התביעה ולא בתגובתו לבקשה, לכל "מקרה ביטוח" אחר, לבד מאירוע הגניבה.

מציאתו של רכב התובע לאחר שנגנב, איננה מהווה "מקרה ביטוח". במציאת הרכב, כשלעצמה, לא נגרם לרכב כל נזק שהוא.

אין לקבל את טענת התובע, לפיה תקופת ההתיישנות החלה ביום בו נודע לו לראשונה על היקף הנזק, משמע - רק לאחר מציאת הרכב ובדיקתו על ידי השמאי. תקופת ההתיישנות, הן על פי החוק והן על פי פוליסת הביטוח, איננה מתחילה מיום גילוי הנזק או גילוי היקפו, אלא מיום קרות מקרה הביטוח - הוא אירוע הגניבה.

לשם ההשוואה, בכל הנוגע לתביעה על עוולה בנזיקין (להבדיל מתביעה כספית על פי חוק חוזה הביטוח כבענייננו), נקבע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כי כאשר עילת התביעה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, אזי "היום שנולדה עילת התביעה" הוא היום שבו אירע הנזק, ואם לא נתגלה הנזק ביום שארע - היום שבו נתגלה הנזק.